<h1>הגהות שערי דורא סימן פ"ו</h1>
<h2>דף מ.</h2>
א)בהמה שנחתכו רגליה האחרונות מן הארכובה למטה כשירה. ב)מן הארכובה ולמעלה טריפה כי ג' עצמות יש בירך. אותו עצם שהוא מן הארכובה ולמטה שקורין בל"א שינקי"ל אצל הרגל אפי' נחתך לגמרי כשירה ובארכובה עצמה טריפה שיש לחוש שמא נפסק אחד מן הגידין. כי שם הוא מקו' ג)צומת הגידין (פי' חיבור הגידין) ד)ואפי' לא נשבר העצם ויצא לחוץ (טריפה) דחיישינן לפסיקת אחד מן הגידין. ולמעלה מן הארכובה עד כדי רוחב אגודל בעצם האמצעי הוי דין ארכובה וצומת הגידין. וחיישינן לפסיקת הגידין ובשור גדול הוי ה)צומת הגידין עד ארבעה אצבעות מן הארכובה ולמעלה. ומשם ולמעלה כל אורך עצם האמצעי נוהג בו דין אחר, אם נשבר העצם ולא יצא לחוץ והעור שלם כשר בין בבהמה בין בעוף ז)אבל חותכין ומשליכין אותו אבר קודם מליחה ואסור האבר מדרבנן משום אבר מן החי שכל האיברים המדולדלין בבהמה אסורין מדרבנן ואם נשבר אותו האבר האמצעי ויצא לחוץ טריפה הבהמה או העוף. (הגמ"ר פא"ט סס"י תשל"ט ח)ואם עור ובשר ט)חופין את רובו מותר אף כי יצא בחוץ). ועוד יש עצם בגוף דשייך ביה שימוט והיינו במקום בוקא דאטמא דאמרי' (פא"ט דף נ"ד) האי י)בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ואיעכול ניביה טריפה יא)ואנו אין בקיאין באיעכל ניביה ונוהגין להטריף כשיש לנו ספיקא בבוקא דאטמא דשמא איעכול ניביה. והא דפרשינן דין שלשה עצמות וטריפות דצומות הגידין היינו דוקא ברגלים אחרונות של בהמה אבל ברגלים שלפניה לא שייך בהו שום טריפות אפי' נחתכו בתוך צומות הגידין. כדאמר רב הונא בפא"ט [נ"ח ע"ב] יב)דבעלת ג' או בעלת ה' רגלים הוי מום לגבוה ולהדיוט שרי ה"מ בידים פירוש ברגלים שלפניה אבל ברגלים שלאחריה טריפה (ס"א נמי הוי). (ויתר) (ס"א דיתר) יג)וחסר הוי כמו נחתך או נשבר. [שערי דורא הלכ' טריפות סימן פ"ו]. א)0בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה למטה כשירה מן הארכובה העליונה ולמעלה או בארכובה עצמה טריפה (פי' שהוא למעלה מצוה"ג וק"ל ש"ל) בעצם האמצעי רש"י מטריף וריב"א מכשיר ובאשכנז וצרפת נוהגים להחמיר אשר"י פא"ט. ב)0נחתכו רגליה מארכובה ולמעלה אפי' שלא במקום צוה"ג טריפה וה"ה נשבר העצם ויצא לחוץ דרך נקב קטן שאין עור ובשר חופין את רוב השבירה. והיכא שנשבר העצם למעלה או מלמטה. ולא נחתך לגמרי אם לא יצא העצם לחוץ הכל כשר בין הבהמה בין האבר. ואם יצא לחוץ למעלה מן הארכובה הכל אסור (משום טריפה) אבל למטה מן הארכובה ויצא לחוץ הבהמה והעוף כשירה אבל האבר יש לו דין אבמ"ה מדרבנן. ואסור למולחו עם שאר בשר ולהושיט לבן נח מדרבנן ונפק"מ דאם יש ספיקא דאזלינן לקולא. אבל מה"ת אין לו דין אבמ"ה. ואפי' למעלה מן הארכובה כ"א משום טריפות עכ"ל סמ"ק סי' ר"א. (ד"ב ד"ל) כאשר כתבת לי מצוה"ג דעוף אווזות שאני רגיל לשער כפי ראות העין. כי סובר אני אחרי שיש חילוק בין שור הגדול לבהמה דקה. הגדול לפי גדלו. א"כ ה"ה בעוף לפי קטנו. ואם שיעור ברוחב אצבע. אולי משום דאין שיעור מבורר לעוף. עביד ליה מילתא דפסיקא. כתבים סי' קמ"א. ג)0צומת הגידין הן בבהמה בעצם האמצעי כלפי חוץ שהזנב נופל עליו לאפוקי מהראב"ד שכ' שהן כלפי פנים לצד חלל הבהמה. והתחלתן מהערקום ולמעלה שעצם קטן יש שמחבר השוק לארכובה הנמכרת עם הראש ושמו ערקום ולמעלה הימנו מתחברין וצומתין גידין אלו ועולין ומתפשטין בשוק עד שמתרככין וחוזרין כעין בשר. נפסקו או נטלו כנגד הערקום כשירה. נפסקו או ניטלו למעלה מהערקום והוא המקום שהטבחים תולין בו הבהמה טריפה. ושיעור ארכן ממקום שמתחילין להיות צומתין עד מקום שמתפשטין בבשר, בגסה הוא ד' אצבעות לרש"י ולהרמב"ם ט"ז אצבעות. ובבהמה דקה לא נתנו בזה חכמים שיעור אלא במראיתן ובמשמושן דכל זמן שהם לבנים קשין ועבין יש להם דין דצוה"ג. אבל משהן מתחילין להתרכך או שהן קטנים ודקין אין להם דין צוה"ג ובמקום שאין לבנים כ"כ אלא לבנים קצת ומזהירין כעין זכוכית לרש"י הוי צוה"ג וכן הוא מסקנת הרא"ש ז"ל וגידין אלו הן ג' בבהמה אחד עב ושנים דקין. ויש גידין אחרים שנבלעים באלו כזכרות בנקיבות ואותן אינן בכלל צוה"ג כו' טור י"ד סי' נ"ו. ד)0ואפי' כו'. פי' אלא נשבר לבד וק"ו אם נחתך הבשר במקום צוה"ג אפי' לא נשבר מאוד. ואם נשבר העצם במקום צוה"ג ונקשר ונתרפא יפה. יש נוטים לאסור דאלו הובא לפנינו עוף נשבר קודם שנקשר העצם היינו צריכים לבדוק בשיתסר חוטי (וא"כ) (ו)אעפ"י שנקשר העצם, מ"מ בדיקה צריך עדיין. (ומיהו) (ו)מי שאינו בקי לבדוק צריך להטריף. ור"י לא רצה לומר בו לא איסור ולא היתר כי אמר שהי' במגנ"ץ שם העיר בצרפת שאירע הדבר בפני ר"ת ולא ידע (הר"י) מה הורה בה וכמדומה לו שאלמלי יצא הדבר לאיסור הוי נשמע בעירו, וגם היתר לא רצה להורות בו. והר"ר שמואל אמר בשם ריצב"א שאם לא נשתנה מראית הבשר אז ודאי נתרפא יפה. ואם נשתנה מראית הבשר יש לחוש ורבי שמואל כ' שאם אירע הדבר בע"ש בין השמשות שא"א להכין אחרת היה מתיר ולא בע"א. ומאחר שהיה הדבר מפוקפק בעיני הגדולים נכון להחמיר כדברי אשר"י פא"ט. נכון להחמיר הכי נהוג דכל ספק טריפות נהגינן ברוב להחמיר מהרא"י ז"ל. ה)0כשהוא בלשון אשכנז בלו"א או גישוואלי"ן אז יש לחתוך אותו ולראות אם נפסק א' מן הגידים ושש עשרה גידין יש בירך של עוף. ובבהמה ג' ואם נפסק אחד מהן טריפה כשהוא שבור העוף בארכובה טרפה וכשהיה בתוך הארכובה עצמה טריפה אפי' חוזר ונתקשר. כי מה שהתיר במרדכי היכא שחזר ונתקשר היינו למעלה מן הארכובה שיש לה היתר כשלא יצא לחוץ. אבל תוך הארכובה אין חילוק בין שיצא לחוץ בין שלא יצא לחוץ. ודקדקנו הר"ר שלום ואני דאינו טריפה כשהיא גישוואלי"ן או בלו"א וכן הסכמנו דהא בסמ"ק כ' דוקא נשמט ירך העוף כו' ואין נראה (אלא) דצריך לעשות כמו שכתבנו מתחלה לראות אם נפסק אחד מן הגידין דהכי פי' רש"י בא"ט שאם ניטל צוה"ג אפי' אם הארכובה שלימה טריפה עכ"ל. דהכי פירש"י בא"ט שאם ניטל צוה"ג, ד"ו שכ"ד נ"ב פירש דווקא אם ניטל ולא נפוח. ו)0בהגה סמ"ק אם בא לפנינו בהמה או עוף שכבר נשבר רגליו למעלה מן הארכובה שקורין זאגליי"א בלע"ז (ד"ב ד"ל שני ד"ו מוטער בלע"ז) ונתרפא כשירה דבידוע שלא יצא העצם לחוץ כו'. כך נהג הר"ם. יראה דנוכל לומר אע"ג דכתב האשר"י לעיל בהגהות ד' דנכון להחמיר בכה"ג. לא פליג אהא דשאני התם דכיון דנשבר במקום צוה"ג איכ"ל שמא נפסק אחד מן הגידין כמו שרגילין שעם השבירה נפסקים וכיון שנפסקים שמא לא נתרפא יפה. אבל הכא דטריפות תלוי ביציאת העצם לאויר העולם והכא לא חזינן שום ריעותא (מותר) ותו דנוכל לומר דקים לן דאם יצא העצם לאויר העולם אינו חוזר להתרפאות כלל. אבל גיד הנפסק הואיל ומכוסה הוא חוזר להתרפאות וחיישינן שמא לא נתרפא יפה ומוכח קצת דצריכין לחלק הכי דבמרדכי כ' בשם ר"ת ורבי יואל וכן בסמ"ג בשם ר"י משום ר"ת להתיר כההוא דסמ"ק בשם מהר"ם ממש כאותה סברא. ואשר"י כ' בההוא דלעיל בשם ר"י דלא רצה להורות בה משום דמעשה בא לפני ר"ת ולא ידע מה הורה בה והי' דוחק קצת דלא ידע ר"י מפסק דר"ת במרדכי ובסמ"ג מהרא"י ז"ל. כ' בא"ז סוס"י תמ"ב מעשה באווזא שנשבר עצם הירך למעלה מן הארכובה בסמוך לה וחזר ונקשר ואותו עצם הנשבר לא יצא לחוץ והשיב ר"י ז"ל שאם הבשר סביב השבר שוה למעלה ולמטה לשאר בשר שלא נראה בו קילקול. ואפי' אם לא בדקו (י"ג חתכו) הבשר אך דומה מבחוץ שנתרפא הכל יפה, היה דומה קצת שמותר, ומפני שלא הי' בידו קבלה לא רצה לאסור ולא להתיר ע"כ (שני ד"ו יש כאן הוספה. דמאחר שהדבר מפוקפק בעיני הגדולים נכון להחמיר. הכי נהוג דבכל ספק טריפות נהגינן להחמיר מהרא"י ז"ל). נשאל לר' טובי' מווינא על אחד שקנה אווז ותרנגולת מן הנ' ואינם יכולים לעמוד על רגליהם. והשיב דנראה לו היתר בדבר כיון שלא ראינו שנפלה אין לאוסרה מספק. ומה שאינה יכולה לעמוד יש לתלות בשגרונא כי הא דפא"ט [נ"א ע"א] גבי האי אימרתא כו', וקאמר רב אימר שגרוניא נקטיה עכ"ל הגהות מרדכי פא"ט סי' תשל"ז. ז)0אבל חותכין ומשליכין כו'. מש"כ בפנים שחותכין האבר אינו כן בגמרא בפ' בהמה המקשה דקאמר אם לא יצא לחוץ שניהם כשרים. ואם יצא לחוץ שניהם טריפה. וגם בס"ה התיר. ולא תמצא לחתוך אלא למטה מן הארכובה או בגף העוף. ויש לדקדק בגמ' דשמא הא ברייתא דעור ובשר חופין כו' קאי על שבר היכא שיצא לחוץ אבל היכא דלא יצא לחוץ אינו צריך ע"כ ד"ק. ח) הגה ד"ק אחרת על זה ופרק השלישי הוא הרחב הדבוק לגוף שאם נשבר אותו עצם ואין עור ובשר חופין את רובו העוף כולו אסור. ואם עור ובשר חופין את רובו העוף והאבר מותרין. וכיצד בודקין אם עור ובשר חופין את רובו לא שיפתח וירחיב את פי המכה אלא ימתח את האבר כמו שהוא ויקרב השברים זה לזה כמו שהיו שלימים ואז יעיין בעור ובשר אם חופין רובו או לא. ורוב שאמרנו רוב עוביו ורוב הקיפו. ועוד מצא רבי בתוספתא תניא נשבר העצם ויצא לחוץ (ד"ו שכ"ד נ"ב פי' למטה מהארכובה) ואין עור ובשר מקיפין אותו פסול. כיצד עושה נוטלו ומשליכו והשאר מותר. גף העוף שנשבר ויצא העצם לחוץ האבר אסור והעוף מותר ומספקא לן אם נתבשל או נצלה עם אותו אבר מה היה דינו עכ"ל. ט)0ואומר הר"י במיימוני כתב דוקא שעור ובשר חופין אותו אבל אם אינם חופין אז טריפה אעפ"י שהעור שלם. ולא יצא חוץ לעור כי תחת הבשר מעלה ארוכה וחוזר ונרפא אבל תחת העור אינו חוזר ונרפא. וגם הר"י הטריף בכה"ג שלא הי' בשר חופין אותו. עור ובשר חופין את רוב השבירה שאמרנו כשירה צריך רוב הכיסוי מבשר ומיעוט מהעור. ואין הגידין מועילין לכסות כמו העור ואם יצא העצם הנשבר דרך נקב קטן וחזר לפנים אין מועיל אח"כ עור ובשר חופין את רוב השבירה סמ"ק סי' ר"א. י)0ד"ק בוקי דאטמי. רש"י פירש ראש עצם הקוליא התחוב בחור עצם האליה דשף מדוכתי' פירש שנעקר ממקומו מאותו חור של עצם האליה שהוא מחובר בו ע"י גיד ואיעכול ניביה נרקב הגיד בראש הקוליית שהוא מחובר עכ"ל. יא)0ואם אינו בקי אי איעכול או לא מספיקא טריפה. אמנם אם מצא שמוטין לאחר השחיטה ואינו יודע אם בשעת שחיטה נשמטה או לאחר שחיטה כשירה דודאי בשעה מועטת לא איעכול ניביה. ובלבד שידע שלא היתה שמוטה בשעת שהביאה לשחוט ודין זה נוהג בין בבהמה בין בעוף לפי השיטה שבסמ"ק וכן בתוס' משנ"ץ וסה"ת. אמנם בשיטת רבינו יחיאל בשם רבי אלחנן פירש דאע"ג (דשחיטת) [דשמוטת] ירך בבהמה אינה טריפה עד דאיעכול ניביה. מ"מ שמוטת ירך בעוף טריפה אפי' בלא איעכול ניביה דהא דאיפליגו אמוראי פרק א"ט בשמוטת ירך בעוף אי טריפה או לא. מיירי בלא איעכול ניביה. דאי באיעכול ניביה מפלגי מ"ט דמאן דמכשיר הא תניא כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף אלא ודאי בלא איעכול ניביה פליגי ואפ"ה מסיק שם במסקנה דטריפה, וכ"ת אכתי קשה דהא בההיא ברייתא שהבאתי כל טריפות שמנו חכמים כו' קתני סיפא יתר עליהן עוף נשבר העצם של ראש אעפ"י שלא ניקב קרום של מוח. ואם איתא דשמוטת ירך בעוף טריפה אע"ג דלא איעכול ניביה. ליתני נמי יתר עליהן עוף שמוטת ירך אע"ג דלא איעכול ניביה כי היכי דתני נשבר העצם אעפ"י שלא ניקב. וי"ל כיון דבבהמה נמי הוה שמוטת ירך טריפה באיעכול ניביה. משו"ה לא חשוב ליה בעוף כיון דשם שמוטה נמי איתא בבהמה. ולא דמי לנשבר העצם כו' דקתני דהאי ליתא בבהמה כלל. וכ"ת הא איתא נמי שבירת העצם בבהמה היכא דניקב קרום של מוח. וי"ל דהתם אין הטריפות תלוי בשבירת עצם כלל דהא בניקב קרום לחודיה טריפה אפי' העצם שלם. אבל גבי שמוטת ירך בבהמה לא מיטרפה באיעכול ניביה בלא שמוטת ירך. דהכי אמרינן האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה. ומסיק והוא דאיעכול ניביה. והלכך גבי עוף אע"ג דידע שלא נשמטה הירך כשהביאו לשוחטו מ"מ אם נמצאת הירך שמוטה לאח"ש. וספק הוא לו אם אחר שחיטה נשמטה או קודם גמר שחיטה אע"ג דודאי לא איעכול ניביה בשעה מועטת כזו. מ"מ טריפה כדפרישית דשמוטת ירך בעוף טריפה אע"ג דלא איעכול ניביה. ותדע דהא לא תני נמי בההוא דיתר עליהן בעוף כו'. הא דאמרי' בריש פא"ט גבי נקבה כנפה דגבי בהמה אמרי' נקבים שאין בהם חסרון מצטרפין לרובא פירוש הרוב מן הנקבים עצמן ואין השלם שבין נקב לנקב נחשב בכלל נקב. וגבי עוף אמרי' מקפלו ומניחו על פי קנה אם חופה רובו טריפה. פי' שאף השלם שבנתים נחשב בכלל נקב ואפ"ה לא תני לי' גבי יתר משום דמ"מ שם פסוקת הגרגרת ברוב טריפה גבי בהמה. אלא גבי עוף משום דזוטר חיותיה נחשב השלם שבנתים בכלל נקב, ה"נ גבי שמוטה שם שמוטה טריפה אפי' בבהמה באיעכול ניביה מיהא אלא בעוף זוטרא חיותיה ולהכי טריפה גם בלא איעכול ניביה. ולכך לא חשיב ליה גבי יתר. מרדכי פא"ט, והגה סמ"ק סי' ר"מ. יב)0בהמה שאין לה אלא רגל אחד. או שיש לה ג' רגלים. ברגלים שלפניה כשר. וברגלים שלאחריה, אם יוצאים למעלה מן הארכובה ונוגעין בארץ והולכות על שתיהן טריפה. ואם אינם נוגעין בארץ, או שאחד עומד במקומו והשני שלא במקומו. או שיוצאין למטה מן הארכובה שכל הני דלדול בשר הוא וכשירה א"ז פא"ט. יג)0כל יתר כנטול דמי. נראה לפרש כל היכא דיש לו רגל יתיר חשבינן ליה כאלו נחתך אחד מן רגליה והרי אין לה כ"א רגל אחד וטריפה. וכן היה בידם קבלה. וכעין זה פירש"י. ור"י היה מפרש כל יתר כנטול דמי דוקא כשהיתה דבוקה לסמוך לרגל. וכיון דההוא יתר כנטול דמי, הוי כאלו נחתך הרגל למעלה מן הארכובה במקום שדבוק אותו יתרת לכך גבי ריאה היכא דלא קיימא בדרא דאוני חשבינא ליה כאלו נטול והרי יש נקב באותו מקום. וכבר בא מעשה לפני ר' יודא ממגנצ"א בתרנגולת אחת שהיתה לה יתרת כעין רגל שלישי ממש לצד הזנב ולא הי' דבוק כלל לאחת מרגליה והתירה. ושוב בא מעשה לפני רבותי בתרנגולת שהיתה לה במקום צוה"ג למעלה בירך אצבע א' יתירה והי' בו עצם (בצפורן) [ס"א כצפורן] ונחלקו בדבר יש אוסרי' מטעם כל יתר כנטול דמי. ויש מתירים ואומרים דדוקא רגל הוה יתר וטריפה. אבל אצבע לא הוי יתר וכשרה. וזה השיב מו"ה אשר משפייר"א דעתי נוטה דל"ש לומר יתר כנטול דמי אלא ביתר שהוא כיו"ב בעומד כגון בת חמש רגלים, דוקא רגלים אמרו ולא דבר אחר שאינו רגל כגון אם עלתה שם יבלת (ד"ו ובה) [ד"ז וכן] עצם. ומ"מ בהמה אינה אסורה באכילה אלא מום בעלמא הוא. וגבי ריאה דאסרי' מגבה אפי' כטרפא דאסא וההוא נמי דשני מעיים היוצאים מהקיבה ותרתי סניא דיבי (פא"ט מ"ז נ' ע"ב נ"ח ע"ב) כולם כיו"ב ריאה שהיא בנקב כל שהוא יתרת שלה מגבה בכ"ש ומקמא היי"ט דכשירה דהיינו רבותייהו ועוד האריך בראיות הרבה עכ"ל מרדכי פא"ט. הלכך נ"ל דדוקא אבר גמור שהוא כאבר העיקר אפי' קטן מאוד. אם רגל אם שאר מיני טריפות והילך לשון הראב"ן שכ' בה' טריפות שלו. וז"ל נ"ל דאי איכא לאותו יתרת (היכרא) כגון שהא' עומד במקומו והאחד שלא במקומו. אע"ג דכנטול דמי אותו יתרת (כשירה דלא חסירה הוא) [ס"א כשירה דלא תורת רגל עליו] וכן אם לא מגיע האחד על הארץ לא הוי רגל. דלא מהלך עליה אלא הוי כדלדול בשר וכשירה. ואם למטה מן הארכובה הנמכרת עם הראש יוצאים רגלים ומגיעים שניהם לארץ ומהלכת עליהם אע"ג דכנטול דמי דלא מיטרפא בהכי אפי' אם ניטלה. ואם למעלה מן הארכובה יוצאים ונוגעים לארץ ומהלכת על שניהם כניטל דמי ומיטרפא ואם אינה מגיע לארץ הוי כדלדול בשר ולא רגל ולא מיטרפא ע"כ. וז"ל רוקח תרנגולת אחת הי' לה אצבע אחד יצא מן הארכובה במקום צוה"ג ואסר מהריב"ק בר משה דכל יתיר כנטול דמי והאצבע כאלו נחתכה משם, ויש מתירים דל"ש יתיר אלא כיו"ב כגון בעלת ה' רגלים ודוקא רגל ולא אצבע כגון ריאה יתרת כטרפא דאסא אגבא וב' מעיים וב' סניי' דיבי (ובגובתא כסי פא"ט נ"ח) ובבכורות תנן אלו מומין בעלת ג' כליות ש"מ דכוותה בעינן רגל ולא אצבע. ולי אליעזר נר' כדברי אבא מורי ז"ל מדאמרי' פא"ט תנן התם בעלת ה' רגלים הוי בעל מום, (ד"ו שכ"ד גליון פי' ולא טריפה) אמר רב הונא והוא שחסר ויתיר ביד אבל ברגל טריפה דכל יתר כנטול דמי ובנחתך שם אפי' אצבע עכ"ל.
